<h1>האגודה — ב"ב</h1>
<h2>דף כח.</h2>
[ב"ב צ"ד ע"ב] שטר שיש בו ריבית קונסין אותו ואינו גובה לא קרן ולא ריבית דברי ר' מאיר. דין מעוברת חבירו ומינקת חבירו עיין פרק הנשך [ע"ב ע"א] דאין הלכה כרבי מאיר בקנסו'.
<h2>דף לו:</h2>
[ב"ב ק"כ ע"ב] בית שמאי אומרים הקדש טעות הקדש, ובית הלל אומרים אין הקדש. מכאן יש להוכיח שיש שאלה בהקדש להתיר הקדש שנדר. עיין פירש רשב"ם בנדרים. מבעי ליה חכם מתיר ואין בעל מתיר, אבל חכם שהפיר ובעל שאמר בלשון התרה לא יועיל לומר שהתרת נדרים בשלשה הדיוטות. פר"י כיון דבעינן מומחין אם כן יחיד הדיוט לא יועיל אלא אם כן שנים, ואין בית דין שקול מוסיפין עליהם עוד אחד. ולאו משום דכתב ראשי, דמשמע שנים, דהא ראשי מומחין משמע.
<h2>דף מו.</h2>
[ב"ב קכ"ו ע"ב] האומר בני פלוני בכור לא יטול פי שנים, איש פלוני בני לא יירש עם אחיו לא אמר כלום, שמתנה על מה שכתוב בתורה, האומר איש פלוני בני בכורי נוטל פי שנים, בכור הוא אינו נוטל פי שנים דילמא בוכרא דאמא קאמר. מוחזק אני בזה שהוא בכור דמסי רוקיה, וגמירי בוכרא דאבא מסי רוקיה בוכרא דאמיה לא מסי רוקיה. (בכור) [טומטום] שנקרע ונמצא זכר אינו נוטל פי שנים, ואינו ממעט בחלק בכורה, ואינו נמול לשמונה, בעינן שיהא ודאי בן בשעת לידה. הוכרו ולבסוף נתערבו כותבין הרשאות זה לזה, לא הוכרו אין כותבין הרשאות זה לזה. [לקמן קמ"ב ע"ב] בן יום אחד ממעט בחלק בכורה אבל עובר לא. בן שנולד לאחר מיתת אביו אינו ממעט בחלק בכורה בפומבדיתא (משנו) [מתנו] בכור שנולד לאחר מיתת אביו אינו נוטל פי שנים מאי טעמא יכיר כתיב. במסכת בכורות [מ"ו ע"א] פרק יש בכור לנחלה ואינו בכור לכהן או איפכא, עיין שם סימן כ"ב פרק עשרה יוחסין [ע"ד ע"א], שלשה נאמנים על הבכור חיה אבא ואמא, עיין שם סימן ס"ד.
<h2>דף מז:</h2>
[ב"ב קכ"ז ע"א] דריש רבא שתי נשים שילדו במחב' כותבות הרשאות זה לזה. ואפילו למאן דאמר אין לבכור קודם חלוקה, הכא לא הוי אלא שליחות, כדאמר פרק מרובה [ע' ע"א], הילכתא שליח שוייה.
<h2>דף מח.</h2>
[ב"ב קע"ג ע"ב] המלוה חבירו על ידי ערב לא יפרע מן הערב, ואם אמר על מנת שאפרע ממי שארצה יפרע מן הערב. רבן שמעון בן גמליאל אומר אם יש נכסים ללוה בין כך ובין כך לא יפרע מן הערב, כיוצא בו אמר רבן שמעון בן גמליאל הערב לאשה בכתובתה והיה בעלה מגרשה ידירנה הנאה שמא יעשו קנוניא על זה ויחזי' את אשתו. הכי קאמר לא יתבע מן הערב תחלה, ואם אמר על מנת ממי שארצה אפרע וכו' לא שנו אלא שאין נכסים ללוה, אבל יש נכסים ללוה לא יפרע מן הערב, וקבלן אף על פי שיש נכסים ללוה יפרע מן הקבלן. וכן הלכה ולא כרבי שמעון בן גמליאל כדאמר בכולהו הלכה כרבי שמעון בן גמליאל חוץ מערב וכו'.
[ב"ב קע"ד ע"א] אמר רב הונא הלויהו ואני ערב, הלויהו ואני נותן הלויהו ואני חייב כולם לשון ערבות הם. תן לו ואני קבלן, תן לו ואני פורע, תן לו ואני נותן, כולם לשון קבלנות הן. חמש מדות בערבות מלוה על ידי ערבות ולא אמר ממי שארצה אפרע תובע תחלה מן הלוה בין יש לו קרקע בין אין לו קרקע, ואי לא ציית דינא נכנס לבית הערב. ורבינו אבי"ה פליג בהא ואפילו לא ציית בכך לא יפסיד הערב. שנייה, התנה ממי שארצה אפרע ואין לו נכסים ללוה דהיינו קרקעות נפרע מערב תחלה אם רוצה המלוה. שלישית, אם יש נכסים ללוה אפילו אתני נפרע מן הלוה תחלה. רביעית, קבלן דהיינו תן לו ואני נותן לך בין יש לו נכסים בין אין לו נכסים נפרע מן הערב תחלה אם ירצה. חמישית, נושא ונותן ביד נפרע מן הערב תחלה ולא מן הלוה ואין לו על הלוה כלום, ואם אין לערב לפרוע חוזר על הלוה מדרבי נתן דקיימא לן כוותיה. וכולהו ערבים בעו קניין בר מקבלן וערב בשעת מתן מעות, ואיזהו קבלן שאינו מזכיר לא לשון הלואה ולא לשון פרעון אלא לשון נתינה. ובקונטרס פירש הוא הדין אם אמר תן לו ואני קבלן, וערב דכתובה, עיין פרק הניזקין [מ"ט ע"ב]. פסק הרמז"ל אם יש ארבעה וחמשה ערבים כל אחד ערב עבור הכל. ועוד פסק דאם מת הלוה טענינן לערב דילמא פרע הלוה אם הוא מלוה על פה ופטור בלא שבועה כמו היתומים. ואם נעשה ערב נגד כותי ומת הלוה אין היתומים חייבים לפרוע. ועוד פסק אם נשבע הלוה שפרע פטור אף הערב, וכן כתב בספר חכמה בסימן שס"ב. ההוא דיינא דאחתיה למלוה לנכסיה דלוה מקמי דליתבעיה ללוה סלקיה רב חנינא דקסבר ניכסיה דאיניש אינון ערבים ולא יתבע מן הערב תחלה. ההוא ערבא דאבוהון דיתמי דפרעיה למלוה מקמיה דלודעי ליתמי רב פפא אמר פריעת בעל חוב מצוה ויתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו. רב הונא בריה דרב יהושע אמר אימר צררי אתפסיה מאי בינייהו איכא בינייהו דחייב מודה אי נמי דשמתיה ומית בשמתיה, שלחו מתם שמתוה ומית בשמתיה הילכתא כרב הונא בריה דרב יהושע.
[ב"ב ק"ז ע"א] אחין שחלקו ובא בעל חוב ונטל חלקו של אחד מהן, רב אמר בטל, שמואל אמר ויתר, ורב אסי אומר נוטל רביע בקרקע ורביע במעות. פסק רב אלפס הילכתא דבטלה מחלוקת פר"י מיירי שעשה אפותיקי דאי לאו הכי לא היו יכולין ליטול חלקו של אחד מהם דתניא לקמן [קכ"ד ע"א] יצא עליהם שטר חוב בכור נותן פי שנים. והילכתא בטלה מחלוקת. מכאן פסק רבינו תם דיש ברירה מדפסקינן כרב דיורשין הוו. תנו רבנן שלש שירדו לשום (שנים אומרים כו') בטל ליחיד במיעוטו וכו'.
<h2>דף מח:</h2>
[ב"ב קע"ה ע"ב] המלוה חבירו בשטר גובה מנכסים משועבדים, על ידי עדים גובה מנכסים בני חורין, הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסי בני חורין אמר עולא דבר תורה אחד מלוה על פה ואחד מלוה בשטר גוב' מנכסים משועבדים, מאי טעמא שעבוד דאורייתא ומאי טעמא אמרו מלוה על פה [אינו גובה אלא מנכסי בני חורין משום פסידא דלקוחות]. פסק רב אלפס קיימא לן כעולא דהא רב פפא דהוה בתראה פסק כוותיה פרק האשה ניקנית [י"ג ע"ב], דאמר רב פפא מלוה על פה גובה מן היורשין ואין גובה מן הלקוחות.
<h2>דף נא:</h2>
[ב"ב קכ"ב ע"ב] אחד הבן ואחד הבת בנחלה, אלא שהבן נוטל פי שנים בנכסי האב ואינו נוטל פי שנים בנכסי האם, הבנות נזונות בנכסי האב ואינן ניזונות מנכסי האם.
[ב"ב קי"א ע"א] מניין שיקדים בן לבת בנכסי האם, דכתיב [במדבר ל"ו] מטות, מקיש מטה האם למטה האב מה מטה האב בן קודם לבת אף מטה האם בן קודם לבת, אי[מה] מטה האב בכור נוטל פי שנים אף מטה האם בכור נוטל פי שנים, אמר קרא [דברים כ"א] לו משפט הבכורה לאיש ואין משפט הבכורה לאשה.
[ב"ב קכ"ד ע"א] אין הבכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהן, רבי אומר נוטל, יצא עליהם שטר חוב הבכור נותן פי שנים, ירשו שטר חוב בכור נוטל פי שנים. פירש בקונטרס, מלוה שיש עליה משכון כולי עלמא בכור נוטל פי שנים. וכן פירש רבינו חננאל. ודווקא משכון מטלטל אבל קרקע לא, כדאמרינן פרק הנשך [ס"ז ע"ב] האי משכנתא באתרא דמסלקי אין הבכור נוטל פי שנים. ואם אמר איני נוטל ואיני נותן רשאי. ואם היתומים קטנים אין הבעל חוב יכול לידון עמהם עד שיגדלו. ויכול למחול בכורתו אפילו בלא קניין אבל חלק פשיטות אינו יכול באמיר' למחול בלא קניין. [ע"ב] הלכה כרבי אפילו מחביריו. אין נראה לרבינו תם לפרש דבכל דוכתא אמר רב נחמן הכי, דהא קיימא לן בכמה דוכתי אין הלכה כרבי מחביריו, ובכל דוכתי קיימא לן כרב נחמן אלא הכי אמר רב נחמן הלכה כרבי אפילו מחביריו לפעמים. [ע"א] אמר רב פפא דיקלא ואלים, ארעא ומסיק שרטון כולי עלמא לא פליגי דשקיל, כי פליגי בחפירה והוו (סובלי) [שובלי]. במסכת בכורות [נ"א ע"ב], הבכור נוטל פי שנים בנכסי האב ואינו נוטל פי שנים בנכסי האם, ואינו נוטל בשבח ולא בראוי ולא האשה בכתובתה ולא הבנות במזונותיהם ולא היבם. אבל בעל חוב גובה את השבח.
[ב"ב קכ"ה ע"ב] אמר רב פפא אין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק, ואין הבכור נוטל פי שנים במלוה בין שגבה קרקע בין שגבה מעות, ובמלוה שעמו פליגי. פר"י, בעל נוטל שבח ששבחו נכסים, ואין הבעל נוטל במלוות אשתו שהלוותה מנכסי מלוג שלה בעודה תחתיו, כדמוכח פרק שור שנגח ארבעה וחמשה [מ"ב ע"ב] דאינו יורש בנכסי אשתו, ואין הבכור נוטל פי שנים במלוה כל שכן בשבח, ואשה גובה כתובתה ממלוה, אף על פי שאינו נוטלת לא בראוי ולא בשבח, דתנן פרק הכותב [פ"ד ע"א] מי שמת והיה לו אשה ובעל חוב ויורשים, והניח פקדון ומלוה ביד אחרים וכו', והשתא דתקון רבותינו הגאונים שיגבו אשה ובעל חוב ממטלטלי דיתמי, גובה אשה כתובתה ממלוה אביה בין גבו קרקע בין גבו מעות. ההוא דאמר נכסיי לסבתא, ובתרה לירתי, הוה ליה ברתא דנסיב ושכיב בחיי בעלה ובחיי סבתא, בתר דשכיבא סבתא אתא הבעל וקתבע, אמר רב [הונא] לירתי אפילו לירתי ירתי, ורב ענן אמר לירתי ולא לירתי ירתי, שלחו מתם הילכתא כרב ענן ולאו מטעמיה, דאילו הוה לה ברא לברתא לא ירית אלא ברא ירית אבל בעל לא ירית. פסק רב אלפס טעמא דאמ' ובתר' ליורשי, אבל אמר מעכשיו לא הוה ליה ראוי אלא מוחזק והבעל יורש.
<h2>דף נב.</h2>
ונמצא בתשובה דאשה אינה גובה כתובתה משכר (פעולתה) [פעולתו] שלא באת מעולם לידו והוה ליה ראוי, עיין בפ' קמא [ה' ע"א] [דלא] משמע כהאי גונא (במרדכי פרק יש נוחלין סי' תקע"ד מביא דין זה משם ריב"א ומשם רבינו משה בר מרדכי ור"א מבונא). יבם שייבם אשת אחיו שמת בחיי אביהם ולאחר זמן מת האב ותבע היבם חלק אחיו המת, ונראה דהוה ראוי ולא ירית היבם, עיין פרק החולץ [מ' ע"א]. ובמלוה שעמו פלגי עם אחיו, לא משום דממון הספק חולקין אלא משום דהכי תקנו חכמים. אחד נתן גוף הבית לבנו, ופירותיו לאמו, ומת האב, ואחריו מת הבן בחיי אמו, ונפסק דאלמנת הבן גובה כתובתה מגוף הקרקע דחשוב מוחזק ולא ראוי, אף על גב דפירות הבית הוו של האם כל ימי חייה, עיין סוף פרק נערה שנתפתתה [נ"ד ע"א]. (מעשה זה הוא באריכות במרדכי פרק יש נוחלין דף רנ"ב עמוד ג').
[ב"ב קמ"ד ע"א] ואם אמרו ראו מה הניח לנו אבינו הרי אלו של עצמן. רב ספרא שבק אבוהי זוזי שקלינהו ועביד בו עיסקא, אמר רבא רב ספרא גברא רבה הוא, לא שבק גירסיה וטרח לאחריני פי' הר"י במתניתין, ה"ה גדולים לגדולים, כמו רב ספרא בשמעתין דהוו כולם גדולים ומשביח כל הנכסים. ואם אמר ראו מה שהניח כל השבח מכל הנכסי' הוא של הטורחים, ולא דמי לשות' היורד לתוך שדה חבירו שהריוח לשניהם, דהכא לא היה דעת שאר היתומים להשביח ולהרויח. האשה שהשביחה בנכסים השביחה לאמצע, ואם אמרה ראו מה שהניח לי בעלי הריני עושה ואוכל השביחה לעצמה. באשה יורשת עסקינן, והיכא שמת בעלה והניח נכסים מועטין ואין בהן כדי כתובה ואמרה ראו מה שהניח לי בעלי ונתעצלו ב"ד או יתומים מלהשביע' על כתובתה אפי' השביחה אלף זוזים השביחה לעצמה. ואין נראה לר"י אלא לעולם הוי ברשות יורשיה עד שישביעוה והכא מיירי דוקא באשה יורשת. ורשב"א פ' כרשב"ם. ראובן נשא לאה והכניסה לו קרקע וילדה לו בן, לימים נפטר ראובן ונשאת לאה לשמעון והכניסה לו אותה קרקע וילדה לשמעון ב' בנות ונפטר שמעון ונפטרה גם לאה, ופסק רבינו גרשום מאור הגולה דהקרקע בחזקת בנות שמעון דבעל בנכסי אשתו לוקח הוי, וכן הסכים רבי' משולם אע"פ שלא נשבעה על כתובתה. (במרדכי פ' מי שמת סי' תר"ז מאריך הרבה). ואם אמרה ראו מה שהניח לי בעלי, מה שפי' בקונ' והוא דלא שקילא מזוני, וכן פר"ח, אין נראה לרבי' יואל, דאפי' אי שקילא מזוני השביחה לעצמה, רק שיעור שכר מעשה ידיה יהי' ליתומים, ומה שפי' היכא שלא הניח לה בעלה אלא רביע כתובתה והשביחה הנכסים בסתם, שלא אמרה ראו, תטרוף כתובתה והמותר ליורשי', גם זה אינו נראה דאמרינן פ' יש בכור [נ"ב ע"א] דאין האשה נוטלת כתובתה מן השבח אלא מן הקרן שהניח בעלה.
<h2>דף נב:</h2>
[ב"ב ק' ע"ב] תנו רבנן המוכר קברו ומקום מעמדו, באים בני משפחה וקוברין אותו בעל כרחו משום פגם משפחה. כתב רבינו אבי"ה הוא הדין דאינו יכול למכור וליתן מקום אבותיו בבית הכנסת, מיהו בני משפחה מחזירין הדמים שלא יפסיד הלוקח. מיהו רב האי פסק בשער ד' דמכירתו מכירה.
<h2>דף נז.</h2>
[ב"ב ק"ז ע"א] אחין שחלקו ובא בעל חוב ונטל חלקו של אחד מהן, רב אמר בטל, שמואל אמר ויתר, ורב אסי אומר נוטל רביע בקרקע ורביע במעות. פסק רב אלפס הילכתא דבטלה מחלוקת פר"י מיירי שעשה אפותיקי דאי לאו הכי לא היו יכולין ליטול חלקו של אחד מהם דתניא לקמן [קכ"ד ע"א] יצא עליהם שטר חוב בכור נותן פי שנים. והילכתא בטלה מחלוקת. מכאן פסק רבינו תם דיש ברירה מדפסקינן כרב דיורשין הוו. תנו רבנן שלש שירדו לשום (שנים אומרים כו') בטל ליחיד במיעוטו וכו'.
